בה גואה ישראל

​

בעבר, בתי הספר במזרח (ובמידה רבה גם במערב) הניחו תמיד כי הם כבר יודעים את כל מה שחשוב לדעת על הלחימה.
על פי רוב נאמר לתלמידים שהמורים הגדולים של העבר (או המורה הגדול של ימינו) ידע ויודע את כל מה שיש לדעת. כל מה שנותר לתלמידים היה רק למלא אחר ההוראות. אין שום דבר חשוב שהמורה או המורים לא יודעים, ושאנו התלמידים עוד צריכים לגלות בעצמנו.

בגישה זו, אי־ידיעה קיימת רק בשני מקרים:

1. התלמיד כפרט עשוי לא לדעת משהו חשוב. אולם כדי להיחלץ מבורותו, כל מה שהתלמיד היה צריך לעשות הוא לשאול את המורה שלו. מכך כמובן יוצא שאין שום צורך בגילוי של ידע שהמורים עדיין לא יודעים אותו.

2.  אם חסר דבר מה בבית הספר, הרי שמדובר בידע שאינו חשוב ואינו מרכזי. כל ידע שאינו כלול בבית הספר, אינו כלול שם מסיבה מאד ברורה – אין זה חשוב לתלמידים לדעת ידע זה.

כמובן שמורים ובתי ספר לא מתנגדים שתלמידים יחקרו ידע נוסף, כל עוד יבינו את מקומם המשני בבית הספר בשני אופנים עיקריים – לא להעז לחקור ללא אישור מהסמכות, ולא להעז לקרוא תיגר על הסמכות.
ישנן הרבה דוגמאות, שבמחשבה ראשונה איננו משייכים אותן פשוט לתפיסת הסמכות בצורה המסורתית. בסין (לדוגמה) היה נהוג שמורים מבית ספר אחד היו קוראים תיגר על מורים מבתי ספר אחר, והמנצח היה “זוכה” בתלמידים של המורה האחר.
לכאורה מצב מוזר ולא הגיוני. הרי כל מי שמעורב בקרבות מבין שלעתים מנצחים ולעתים מפסידים.  אבל למעשה בתרבות זו לא ניתן היה לדמיין מצב שבו גם המורה המנוצח מחזיק בגוף ידע בעל משמעות וחשיבות. ההיגיון הברור היה, כי המנוצח למעשה “מרמה” את תלמידיו, ולכן לא נותר לו אלא לסגת בבושת פנים, קירח מכל תלמידיו.
הלך המחשבה הזה לא צמח בוואקום תרבותי, ולא היה ייחודי לאומנויות הלחימה. תפיסת הידע והסמכות המסורתית בעצם משותפת לתרבויות ודתות רבות (למעשה כמעט כל הדתות) ולגישתן העקרונית למקורות סמכות.
כמובן, תמיד היו בני אדם שכפרו במסורת ובסמכות. תמיד היו תלמידים שטענו שיש דברים חשובים שהמורים לא יודעים. אבל התוצאה הייתה לרוב דחיקה של התלמידים אל מחוץ לבית הספר מחד ולעתים קרובות יצירה של היררכיית סמכות, מסורת חדשה (שבה הם כמובן טוענים לבעלות על הידע).

המסורת המודרנית (אם ניתן להשתמש בביטוי הזה) גורסת אחרת.

לפי המסורת המודרנית, השואבת את המתודולוגיה שלה מהגישה המדעית, גוף הידע מטבעו נתון לשינוי תמידי ולקריאת תיגר בלתי פוסקת על סמכותו.
בבית הספר המודרני הזה, המורים בעצמם אמורים לחפש כל הזמן דרך להפריך את הידע, וכך לשכלל אותו על ידי מציאת דרכים ועימות עם ידע חדש.
אם תלמיד יוכיח למורה כי הוא טועה, הרי שהמורה יחבק את אותו תלמיד בשמחה, ויאמץ את הגישה החדשה (עד שיבוא תלמיד נוסף).
הבעיה הנוצרת בבתי ספר אלו היא בחירת הסרגל שלפיו התלמיד – או אומן הלחימה האחר –  יבחר לבחון ולהצדיק את גוף הידע שלו.
בתי ספר אלו, שנקראים לרוב “אקלקטיים”, בוחרים בדרך כלל סט של כללים (לדוגמא – “לחימה בזירה”, או “הגנה עצמית ברחוב”, או “בריאות ואריכות ימים”), ונדיר מאד למצוא בתי ספר המאמצים יותר מסט כללים אחד, יותר מתחום ידע אחד (אם כי המצב מתחיל להשתנות, יש להודות).

יבוא היום ובתי ספר יוכלו להציע – לצד גוף הידע המסורתי – גם “התמחות” בנושאים שבית הספר חלש בהם. הדרך הראויה לכך (לדעתי) מזכירה קצת את התפיסה האוניברסיטאית. התלמיד בחר בבית ספר מסוים על מנת ללמוד בו (חוג) אבל ראוי גם שילמד נושאים נוספים בבתי ספר (חוגים) אחרים, אפילו אם בסופו של דבר התלמיד יבחר לעבור לחוג אחר, שיותר מתאים לו.

אני אשמח לראות מורים שאומרים לתלמידים שלהם “בבית הספר שלנו אמנם מתרגלים בעיטות, אבל כדאי לכם ללכת לבית הספר של XXX על מנת ממש להבין את הנושא לעומק” – מבלי שזה יפגע בהערכת התלמיד את המורה, או בהערכת המורה את עצמו.
זהו תהליך שאינו פשוט כלל וכלל, שהופך גוף המייצג ידע, לגוף שמייצג דרך לימוד לידע, אבל לשמחתי, זה הכיוון שאליו כיום הולכים. לפחות מנקודת המבט שלי.

​