בה גואה ישראל

רמי רקובצקי למד בארץ קראטה בצעירותו ויותר מאוחר גם טאי צ'י. רמי בוגר המגמה לרפואה סינית של במכללה לרפואה משלימה. הוא שהה בסין בין 1993-1999, מתוך רצון להעמיק ולהבין את הרפואה הסינית ואומנויות הלחימה, בתוך המכלול התרבותי הסיני שבמקום. בסין למד טאי צ'י בסגנון ווּ, בה גואה בסגנון גאו אי שנג וסוגי צ'י גונג שונים.
כיום, לאחר תקופה של מספר שנים בארץ, רמי מתגורר בסין וממשיך להתאמן ולהשתפר.

 

איך ניתן לחבר את אמנות הלחימה ואת הרפואה הסינית בצורה יעילה?

ראשית חכמה, בבואנו לבחון את הידע הרפואי הסיני, עלינו לקבל על עצמנו מספר אקסיומות, שהחשובה בהן היא בנושא הצ'י והמרידיאנים. הסיבה לכך שאנו חייבים לקבל זאת כאקסיומה היא גם סיבה מעשית – לא הגיוני ולא מעשי לבחון את כל רכיבי התיאוריה הזאת בכלים מערביים  (למרות שמחקרים רבים מצליחים בהסברת רכיבים שונים במכלול) , ולכן לא נעשה זאת. אך גם מסיבה שקשורה לכך שהדברים עובדים, ולכן אנו פשוט יכולים לעבור הלאה לבחון את דרכי הביצוע.

לאחר הסכמה בסיסית זו, עלינו להבין כי הסינים ניסו לצמצם את התיאוריות ולהכלילן בתיאוריה אחת. כתוצאה מכך, ברפואה הסינית שם אחד משמש למספר רב של תפקודים וצורות הבעה. לדוגמא, כשמדברים על הכבד אין הכוונה - כמו ברפואה המערבית – רק לאיבר בלבד. הסינים, שהיו מודעים בהחלט למיקום ולאיבר ששמו כבד, קוראים בשם זה למספר פנים לאותה  “תכונה“  בסיסית: 1. סוג מסוים של אנרגיה, אולי על פי תיאורית חמשת המעברים;  2. למרידיאן שמתמשך לאורך אברים שונים בגוף;  3. לתיאור הפונקציה – במקרה זה של כבד, לשמור על זרימת אנרגיה בגוף, ועוד.

ריבוי פנים זה גורם לתיאוריה הסינית להיות מגובשת ואסתטית, אך ברור שאינו מקל על המטפל. לדוגמא, אנו יכולים להגיד  (בהכללה גסה ואולי לא מדויקת)  כי כעס קשור לכבד. השאלה היא איזה כלי מעשי זה נותן לי בבואי לטפל בחולה. ברור שאיני יכול להגיד למטופל  “אל תכעס יותר“  והכל יסתדר, ומצד שני, איני יכול בדיקור אחד לטפל בכל שרשי הבעיה. כמובן שאני יכול לדקור אותו בנקודות הנכונות ולעזור לו, אך מאחר והמטופל חי בתוך סביבה ולא רק בחדר הטיפולים, הצלחת הטיפול מותנית גם בשיתוף פעולה של המטופל בחיי היום יום. ניתן להגיד כי זה פותח בפני המטופל דרך לשלוט בבריאותו בצורה יותר מוצלחת אך, לצערי, לא תמיד מוכן המטופל לכך. הרבה פעמים נוכחתי, גם בסין וגם בארץ, כי ישנם סימפטומים רבים הקשורים לאורח החיים הכללי של המטופל שאיני יכול לטפל בהם, בעיקר כתוצאה מחוסר שיתוף פעולה מצד המטופל  (אגב, בארץ, יחסית לסין, המצב הרבה יותר טוב, מבחינת שיתוף הפעולה של המטופל) . לעתים קרובות ראיתי את המטופל בא עם בעיה והוא רוצה שתפתור לו אותה, ולא שתתחיל  “לשחק“  באורח חייו ובדרך אכילתו, למשל.


טוב, אז מה הקשר בין רפואה סינית לבין תנועה ולחימה?

שוב, מאחר והרפואה הסינית מציגה מכלול של הבנות הקשורות קשר הדוק אחת אל השנייה, אנו יכולים לקשר בין אופי התנועה ואיכותה לבין הגורמים לעיל: אנרגיה, מרידיאן, פונקציה וכדומה. גם כאן, השאלה הקשה היא היישום של הקשר זה. השאלה הופכת למסובכת ביותר כשמבצעים תנועה מורכבת כגון  

“ידי ענן“  בטאי צ'י או  “חילוף יד בודד“  בבה גואה. עם זאת, ניתן להשתמש בידע הרפואי ולנסח אמירות ברמת קירוב גבוהה ביותר. לדוגמא המשפט  

“תנועות קצרות ומתפרצות יכולות להעלות את הצ'י כלפי מעלה ואסור לעשותן הרבה“  מדייק כמעט תמיד וניתן לקבלו כהנחה. הסיבה לכך היא כי הצטברות רבה מדי של אנרגיה במקום אחד אינה בריאה.

לכן, הקשר הראשון בעיני יהיה לא בתנועה עצמה – מתיחת יד ימין לשמאל וכד', אלא באיכות התנועה. זו הסיבה שטאי צ'י נחשבת לתנועה בריאה. הסיבה אינה נעוצה במספר המתיחות של מרידיאן מסוים, אלא באיכות התנועה ובאפקט הבריאותי שלה.

כדאי גם להתייחס קצת לנושא הבריאות. כשם שהכרתי רופאים סינים רבים שהיו מטפלים מעולים וסבלו בעצמם ממחלות שונות, וכשם שלא מצפים מרופא לב במערב לא ללקות בשבץ, כך אין תמיד הקשר ברור בין אמנות לחימה ובריאות. באופן כללי ניתן להגיד כי אומנויות הלחימה הפנימיות מעלות את רמת הבריאות ומאריכות חיים. עם זאת, אין צורך להמעיט בגורמי הסביבה. יאנג לו צ'אנג, שהביא את הטאי צ'י לבייג'ינג ושהמציא את סגנון יאנג, מת צעיר בשנות החמישים לחייו. ישנם מורים מפורסמים רבים בעבר אשר לא הפליגו בשנים, כמצופה לעתים מהעוסקים ב “תנועה בריאה“ . בבסיס פרדוקס זה קיימת העובדה שישנם גורמים רבים אחרים המשפיעים על איכות ועל אורך חייו של המתרגל.  (כמובן שניתן להגיד כי אם תעשה טאי צ'י יום יום, במשך שמונים שנה, תחייה חיים ארוכים ...)

אבל בוא נחזור לקשר שבין התנועה לאלמנטים מהרפואה הסינית. ניתן לראות, כי בצ'י גונג הרפואי מבצעים הפשטה ופירוק התנועות לרכיבים. אחת הסיבות למגמה זו היא, שתנועות פשוטות ברורות יותר מבחינת השפעתן ולאו דווקא  “יותר בריאות“ . בצורה זו יכולים המורים להעניק למתרגל כלים ברורים לטיפול ספציפי.

אלמנט נוסף קשור לכוונה, לתשומת הלב שמעניקים לכל תנועה ותנועה. שימת לב זו, שנמצאת גם בפעולות פשוטות כגון בכתיבת קליגרפיה או בהכנת תה, מעניקה לגוף יכולת של  “אמפליפייר“   (מגבר)  בכל מה שנוגע לאנרגיה. וכבר נאמר:  “הכוונה מובילה את הצ'י“ . תשומת הלב באה בשני אופנים: ראשית, הכוונה המאחדת את כל הגוף ליחידה אחת ושנית, הכוונה המאחדת את כל התנועות לרצף אחד. הכוונה הזו עושה דברים נפלאים בכל מה שקשור לאיזון

ול “הרמוניזציה“   (Harmonization)  של הגוף ושל האנרגיות שבו. זו גם  הסיבה לכך, שבכל רצף תנועות ישנה תנועת פתיחה ותנועת סגירה. שני אלמנטים חשובים ביותר המתייחסים לכוונה, ולא  “סתם טכס“ .

אגב, בעיני, התרגול בבה גואה ייחודי בכך שהוא מאפשר למתרגל למצוא, דרך התנועה וההליכה במעגל, את אותו חיבור  בין כל התנועות והפיכתן לרצף.

אלמנט נוסף, שנמצא בכל התעמלות, קשור לאספקטים הפיזיים של טווח תנועה, שיווי משקל, שימון המפרקים, מתיחת שרירים ועצמות וכדומה.

 

האם ישנו קשר בין תנועה כלשהי למרידיאן מסוים?

ניתן לענות על שאלה זו בכמה אופנים. כשם שישנם כמה פנים לכל תנועה ולכל סוג אנרגיה בגוף.

ראשית קיימת הגישה ההגיונית  (במערב)  – אם מבחינים כי תנועה מסוימת מותחת את הריאות או את אזור הכליות, לדוגמא, מסיקים כי זו תנועה  

“שעובדת“  על אותו איבר. כאן התנועה מהווה מעין מסג' לאיברים ובכך ממריצה ומאזנת את זרימת האנרגיה בהם.

בנוסף, קיימת הגישה  “המרידיאנית“  – גם כאן מבחינים כי תנועה מסוימת  “מותחת“  מרידיאן מסוים, ומסיקים מכך כי  האנרגיה שקשורה לאותו מרידיאן זורמת עתה ביתר חופשיות ומשפיעה על אותו איבר פנימי הקשור למרידיאן.
כמו כן קיימת הגישה  “הרגשית“  – שרואה קשר בין רגשות ותחושות העולות בגוף, בהתאם לתיאורית חמשת המעברים, לבין אברים שונים ותפקודם בגוף.

לבסוף, קיימת הגישה  “התודעתית/הדמייתית“  – שטוענת כי הכוונה מכוונת את האנרגיה. כך שבאותה עמידה, לדוגמא, אני יכול לכוונן למרידיאן האצבע הקטנה, למרידיאן האצבע המורה, למחזור המיקרוקוסמוס בגוף או לאיבר פנימי זה או אחר. באמצעות הדמיה אני משנה את האפקט הרפואי ואת היעילות הרפואית של העמידה. קיימות וודאי עוד גישות אבל בעיני, מלבד הגישה הראשונה שהזכרתי לעיל, לא הצלחתי למצוא הגדרות ברורות ומדויקות. התברר לי שבתי ספר שונים השתמשו באלמנטים תנועתיים מסוימים, או בתנוחה מסוימת, לטיפולים שונים. ולשמחתי  (או לצערי, כתלמיד שמחפש תשובה מוחלטת)  כל הגישות עובדות, פחות או יותר.

לאחר שהבהרתי שהקשר המדויק אינו תמיד ברור, אני יכול להוסיף כי למעשה  התפיסה הסינית אינה סותרת עמימות זו. בקרב מטפלים קיימת הבנה כי כל הגוף כולו מכוסה באין ספור נקודות השפעה ודיקור, שבשם הנוחות והגישה המעשית, חילקו אותן לכך וכך מאות נקודות ועשרות מרידיאנים. כשם לרפואה המערבית אין מונופול על הידע ועל ההצלחה, כך גם לגישה טיפולית ותיאורטית מסוימת בתוך הרפואה הסינית אין מונופול על הצלחה.

כל נקודות הדיקור של הגוף נמצאות ביד, או באוזן, או ברגל, או אפילו באצבע אחת. התשובה בהקשר זה גם היא שונה מאד מהתפיסה המופשטת של  

“תנועה A = השפעה בריאותית B“ .


למודעות, או לכוונה, יש מקום נכבד בתרגול התנועה הסינית, עד שלעתים הקינסתטיקה  (התחושה הפנימית)  חשובה מהמראה החיצוני. האם קיים דבר דומה ברפואה הסינית?

לימוד רפואה סינית, בכל בתי הספר הרשמיים בארץ ובסין, מתקדם בסדר קבוע. בתחילה לומדים את ה “פילוסופיה“  והבסיס התיאורטי. לאחר מכן לומדים סימפטומים, את הסינדרום, לומדים לקשר את התיאוריה לסינדרום, בבחינת  “מה קורה בגוף“ , ולבסוף מגיעים לשאלת הטיפול. בפועל, נושא הכוונה/מודעות אינו מקבל התייחסות רבה בבתי ספר אלו. ניתן אפילו לראות את ההבדל בין שני סוגי תרפיה מנואלית - שיאצו וטווי נה. הגישה בשיאצו לטיפול ולמטופל היא כמעט טכסית, בעיקר יחסית לטווי נה הסינית, שם לָשִׁים לרוב את בשר המטופל כאילו המטופל אינו שם. כמובן שאינני מתייחס לתוצאות הטיפול, אבל ניתן להכליל ולנסח כי המודעות בסין לנושא זה אינה גדולה. פגשתי אפילו מורים לטאי צ'י שלימדו תבניות, עבודת זוגות וכדומה, ללא התייחסות לכוונה.

התחושה שלי מהתבוננות בבתי ספר ובמורים שונים היא, כי נושא הכוונה מוזנח משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא, שבית הספר מנסה ללמד דברים שהם בגדר התנסויות מוחלטות וברורות. ברור שהכוונה אינה התנסות כזו. הסיבה השנייה נובעת מאופי הטיפול המסחרי שקיים היום בסין ובמערב. אולי מפאת חוסר רופאים, ישנם רופאים שדוקרים את המטופל ועוברים לחדר או למיטה סמוכה לטפל במטופל אחר וכן הלאה. טיפול סיטונאי זה במטופלים אינו מאפשר שימוש בכוונה, בדרך שאנו מכירים. חשוב לציין כי ישנם רופאים רבים ומצליחים אשר מטפלים בו זמנית במספר רב של חולים. יכול להיות שישנה כאן עבודה בכלים שאיני מכיר, המחליפים את הכוונה. בכלל, רופאים הבאים ממורשת פרטית של מספר רב של דורות העוסקים במקצוע, והצומחים לתוך מסגרת זו, צוברים ידע רב וכלים שאינם מצויים בבתי הספר הרגילים.

דעתי האישית בנוגע לנושא הכוונה היא שזהו כלי טוב וחזק. שימת לב מפתחת ומאזנת את מחזור האנרגיה בגוף. שימת לב בתור מטפל מביאה, לפי ניסיוני, לתוצאות טובות  (אם כי ברור לי שיש המגיעים לתוצאות טובות גם ללא שימוש בכוונה) . ובכלל זהו דבר חיובי.

אני גם רואה את עולם התחושות והרגשות כחלק בלתי נפרד מתרגול מאוזן ובריא. תחושות שעולות בזמן התרגול, אפילו שמקורן בדמיון מודרך, יכולות להביא לתוצאות חיוביות ביותר. לדוגמא – שמחה, רגש הקשור ללב ברפואה הסינית, מביאה לפתיחות ולתחושות טובות בכל הגוף. אכן הלב מוגדר כקיסר הגוף, ומהבחינה הזו אנו משפיעים דרך הלב על כל המערכות בגוף. ולכן אני מצדד בשימוש בדמיון מודרך על מנת להגיע לשמחה בזמן התרגול  (שוב, גישתה העמומה של הרפואה הסינית והתנועה הסינית לרגשות גורמת לנושא להיות לא מוחלט ובעייתי) .

אני חושב שזה קשור גם בנושא האמונה והשכנוע הפנימי. כל רופא ומטפל, מכל דיסיפלינה מערבית או  מזרחית שהיא,  יודע כי האמונה מהווה כוח ראשון במעלה להצלחת הריפוי, ומעבר לכך, בחיזוק המערכת החיסונית. הפתיחות הזו לטיפול, שאני קורא לה אמונה, גורמת לכך שהמטופל  “פותח ערוץ“  לשיטת הטיפול הזו ולאפשרות שיבריא. בעיני אנו משתמשים בכוונה, בדמיון המודרך וברגשות כאחת הדרכים של האדם להאמין בעצמו ובכושר הריפוי העצמי שלו.


תודה רבה על שהקדשת לנו מזמנך